כמה משפחות יש לבן אדם ?

 
 
פרופ' גבריאל גורמן – יו"ר המרכז הלאומי להשתלות,
מעלה את רשמיו, כתושב ישראל דתי גאה וגם כאיש
העומד בראש מוסד שרווחת אנשים חולים לנגד עייניו,
לאחר השתתפותו בצעדת "ירושלים" סוכות 2006.
 
 
אל יו"ר "העמותה לחלי כליות ומושתלים",
אני חי בארץ כמעט 35 שנה. "צעדת ירושלים" בחול המועד חג הסוכות היא יותר ותיקה מאשר הוותק שלי כעולה.
מזה שנים חלמתי להגיע לירושלים בחג הסוכות, עליה לרגל המקויימת ע"י עם ישראל בביתו החדש-ישן.
מיותר לומר שעיסוקי הרבים במרוצת השנים, מנעו ממני (או לפחות סיפקו תרוץ מתקבל על הדעת), ליישם את המחשבה הזאת ואט אט למדתי לחיות עם אי השלמתה. כפי שאדם מוצא את הדרך לדחות רצונות ותוכניות בגלל סיבות שונות ומשונות.

אבל, בשנה האחרונה השתנו מספר דברים בחיי.

פרשתי לגמלאות. כפי שידוע להרבה מאיתנו, הביטוי הזה לא מדוייק, לפחות לא במקרה שלי. פרשתי, אבל המשכתי להיות עסוק, בעיקר (אבל לא רק) בנושא ניהול המרכז הלאומי להשתלות. ובכל זאת, לעומת שנים עברו, התחלתי לשלוט בהצלחה יתרה בזמן הפנוי שלי וכך אני יכול לתכנן את פעולותי בקלות יחסית.
כשהגיעה בדוא"ל, ההזמנה של עמותת ספורט מושתלים ע"ש פרופ' פפרמן המנוח, שמחתי וראיתי בה הזדמנות פז להפוך את החלום הישן שלי למציאות. לכן עניתי בחיוב להזמנה והתכוננו אשתי ואני, לקחת חלק באירוע השנתי של הצעדה, במחשבה שכך אנו נמלא אחת המצוות המקובלות, עלייה לרגל לבירת ישראל.
למה ציפיתי כאשר החלטתי לעשות זאת ? להרבה שמש, רעש, הצטופפות מבורכת ועייפות בריאה בסוף היום. לומר את האמת, מצאתי כל מה שחשבתי למצוא ואם כך היה נשאר הסיפור, גם הרשימה שלי היתה מסתיימת כאן.

אבל ההפתעה הגיעה ממקום לגמרי אחר.

גיליתי משפחה, עליה כמעט שלא ידעתי דבר. משפחת המושתלים. משפחה במלוא מובן המילה. קשר רגשי, דאגה הדדית, ידע רחב ומעמיק על חיי כל אחד ואחד, הרגלים משותפים, תרבות פנאי דומה, כמו בכל משפחה.
וכמו בכל משפחה, ישנם מבוגרים, יש ילדים ויש קרובים אחרים וכולם (כמעט) מכירים את כולם ! כל שנה מאות חולים הופכים מחדש לבריאים, הודות למערך השתלות האיברים, בניצוח הצוותים הרפואיים ובשיתוף עם מרכזי הפעולה של המרכז הלאומי להשתלות.
באופן תיאורטי, הם אמורים לעבות את שורות חברי עמותות המושתלים, במציאות הדבר קורה, אבל אין לי ספק, שהרבה מושתלים נשארים מחוץ למסגרת המאורגנת של העמותות הנ"ל.
אבל, עין בודקת ביתר תשומת לב, תגלה בקלות את ההבדלים ב"גיל" האיבר המושתל. לוותיקים יותר בטחון עצמי יוזמה לארגון ויכולת ביצוע. ה"חדשים" עדיין מחפשים את מקומם בשורות החברים, עדיין לומדים וסופגים ניסיון.
זה היופי של הקבוצה הזאת. של המושתלים. התערובת בין בעלי תקווה לבעלי ניסיון, בין צעירים, ילדים והוריהם, לאלה שכבר צברו ניסיון אבל גם סבל רב.

בילינו יום שלם בקרבתם ובאיזה שהוא רגע, המרחק בינינו הלך והצטמצם. צעדנו ביחד, אחד על יד השני, הרעשנו את חוצות ירושלים ושמחנו ביחד כל פעם ששמה של העמותה הוזכר ע"י הכרוז. ופתאום, הודות לאווירה המיוחדת הזאת, הודות להזדהות המלאה עם הגורל, הסבל והתקווה של חברי לצעדה, הרגשתי שאני חלק מהם, שאני בעל גורל, תקווה ואולי סבל בדיוק כמוהם.
הצעדה הזאת הפכה אותי מצופה נייטרלי למשתתף פעיל, ממנהל – לחבר מן המניין.
ללא ספק,חווית "צעדת ירושלים" לא תימחק בקלות מזכרוני. יהיה קשה אולי לזכור שמות, אבל לעולם לא אוכל לשכוח את הסיפורים ששמעתי בשעות הרבות האלו שבילינו ביחד. ובמיוחד לא את הסבל שהצטבר, במרוצת השנים, בגופו ובנפשו של כל אחד מבעלי שיחתנו באותו יום, שעליו סיפר כל אחד עמו דיברתי וצעדתי.
החוויה הזאת תעמוד איתם בכל עת שאצטרך להפעיל את יכולותי ואת כוחותי, למען מערך ההשתלות בארץ.
האם הייתי זקוק לחשיפה הזאת כדי לקבל זריקת מרץ והצדקה מלאה לכל מה שהמרכז הלאומי להשתלות עושה למען החולה הממתין להשתלה ?
לא. אבל הכרותי את חברי עמותת הספורט של המושתלים, הוסיפה חומר למחשבה ומהווה אתגר נוסף עבורי. מהיום הביטוי "מושתל" מקבל עבורי צורה אמיתית, מסגרת ריאלית ותוכן.
המטען הנפשי איתו חזרתי הביתה, יסייע לי כל פעם שאצטרך להוסיף עוד מימד, ערך נתון ועוד נימוק כדי לשמוע את הצד שכנגד על צדקת מעקבינו למען הממתין להשתלת איבר בגופו.

אז, כמה משפחות יש לבן אדם ?

אני באמת לא יודע, אבל ללא ספק יש להוסיף את משפחת המושתלים המבורכת, האמיצה הלוחמת, לרשימת המשפחות השייכות לנוף האנושי של כל אחד מאיתנו. וכמו בכל משפחה, לא אהסס בעתיד להיענות לכל יוזמה דומה, שתיתן לי הזדמנות לראות את המשפחה הזאת שמחה ושוקקת חיים.
תודה על ההזדמנות ולהתראות בהתכנסות הבאה.